דני ודלית כבני 40, שכירים, נשואים מזה 12 שנים והורים לשתי בנות בנות 10 ו-9. דני וגלית הכירו בצבא, יצאו יחד כשנה ודרכיהם נפרדו. באמצע שנות העשרים שלהם נפגשו, חזרו להיות ביחד, ולאחר כמה שנים נשאו. בשנה האחרונה הרגיש דני כי יחסו לדלית השתנה והיא לא מעוררת בו עניין כמו פעם. גם דלית הרגישה כי חל ריחוק ביניהם, למשל השיחות ביניהם נהפכו לקורקטיות בעיקר סביב ענייני הבנות, חלה ירידה משמעותית בתדירות יחסי המין ביניהם והם כמעט ולא בילו יחד אלא כל אחד מהם בילה עם חבריו. ביוזמתה של דלית פנו בני הזוג פנו לטיפול זוגי אך עזבו אותו באמצע. לאחר מספר חודשים, משלא חל שינוי לטובה ביחסים ביניהם, הודיע דני לדלית כי החליט להתגרש וביקש ממנה שיפנו יחדיו לתהליך של גישור גירושין על מנת להגיע להסכם גירושין ללא מלחמה.
בני הזוג החלו בהליך של גישור גירושין והגיעו להסכמות ביחס למכירת הדירה וחלוקת תמורתה, איזון קרנות הפנסיה וההשתלמות שלהם, זמני השהות של כל אחד עם הילדים ומתן משמורת לדלית. הסעיף היחידי שלא הסכימו עליו נגע במזונות הבנות ועמד על הפרש של 1.000 ₪ בין רצונותיה של דלית לרצונותיו של דני, כלומר 500 ₪ לכל ילדה. כאשר אף אחד מבני הזוג לא הסכים להתפשר. לאשר שדלית התייעצה עם עורך דין, היא הודיעה על סיום הגישור ופנתה לבית המשפט לענייני משפחה.
דני ודלית לקחו עורכי דין מייצגים וכל אחד מהם שילם לעורך דינו כ- 60,000 ₪ וסה"כ 120,000 ₪.
אי ההסכמה בין דני לדלית עומדת על 102,000 ₪ ע"פ הפירוט הבא: 12,000 ₪ למשך 8 שנים וסה"כ 96,000 ₪ עד הגיעה של הבת הבכורה לגיל 18, ועוד 6,000 ₪ למשך שנה אחת עד הגיעה של הבת הצעירה לגיל 18.
משהגיעו לבית המשפט שכחו בני הזוג את ההסכמות שהגיעו אליהן בגישור ופתחו חזיתות נוספות. דני תבע משמורת משותפת והסדרי ראיה מורחבים עם הילדים ללא תשלום דמי מזונות, ומרב תבעה חלק גדול יותר בדירה כמו גם דמי מזונות גבוהים יותר.
בודאי אתם שואלים כיצד פסק בית המשפט בסופו של דבר?
התשובה לכך אינה רלוונטית, כי באותו ברגע שבני הזוג הגיעו לערכאות שניהם הפסידו. ראשית במקום להפנות את הכסף שהיה בלב הסכסוך לבנות, הם הפנו אותו לעורכי הדין שלהם. ושנית, את המלחמה הארוכה, ואת המחירים הרגשיים והנפשיים שהם ובנותיהם שילמו על המאבק ביניהם, אי אפשר בכלל לכמת בכסף.
לבסוף, לאחר שעברו מספר שנים קשות באולמות בית המשפט, בלי ששניהם מחליפים מילה זה עם זו, דני ודלית חזרו להיות בקשר. לא, הם לא חזרו להיות בני זוג, והם גם לא חברים טובים, אבל הם מסוגלים לתקשר ביניהם ולתפקד בשיתוף פעולה בכל הנוגע להורות על ילדיהם המשותפים.
אז מה מוסר ההשכל? במלחמת גירושין אין מנצחים- כולם מפסידים. לעומת זאת בדרך של גישור, הידברות, ויתור הדדי וראיה הגיונית של העניינים העומדים על הפרק- כולם מנצחים.
אז מה יותר טוב לבני זוג שנפרדים, מאשר להחליט על גורלם וגורל ילדיהם בעצמם באמצעות גישור גירושין, ולהפנות את כספם באופן ישיר לצורכיהם וצורכי ילדיהם, וזאת תוך כדי צמצום נזקים רגשיים לכל בני המשפחה? עכשיו אתם כבר יודעים את התשובה…